פסק-דין בתיק ע"א 37140-02-11

מהו מגוון הנסיבות החיצוניות האפשריות לתמיכה בטענת התניית שירות בשירות בניגוד  להוראת סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - 1981?  

רקע וטענות הערעור

1.      המערערת 1 הינה חברה פרטית (להלן: החברה"). המערער 2 הינו בעל המניות של החברה ומנהלה. המערערת 3 הינה רעייתו של המערער 2.

          המערער 2 ניהל אצל הבנק המשיב שני חשבונות:  חשבון פרטי על שמו וחשבון עסקי על שם החברה.

2.      ביום 6.10.05 הגיש המשיב כנגד המערערים תביעה כספית בסדר דין מקוצר על סך 250,000 ש"ח, בגין חוב של החברה כלפיו. המערערים 2 ו-3 נתבעו כערבים.

3.      המערערים הגישו בקשת רשות להתגונן (לפי תק' 205 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984). טענתם העיקרית היתה, כי עומדת להם זכות קיזוז כנגד המשיב. זאת, בגין נזק שהמשיב גרם להם, כך הטענה, עקב התניית מתן אשראי בפתיחת תוכניות חיסכון או בהמשך תוכניות קיימות עם הגיען לפירעון, או ברכישת תעודות בקרן נאמנות, הכל בניגוד להוראת סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - 1981. הנזק הנטען הינו ההפרש בין התשואה על ההשקעה בתוכניות החיסכון ובקרנות הנאמנות לבין הריבית שחוייבה על ידי המשיב בגין הגדלת צריכת האשראי לצורך השקעות אלה. בנוסף נטען לנזק בגין גביית ריבית בשיעור העולה על שיעור  הריבית, כפי שהוסכם עליו בהסכמי מסגרת האשראי בין החברה לבין המשיב.

          לגבי המערערת 3 נטען, כי חתימתה על כתב הערבות הושגה תוך הסתרת עובדות מהותיות והטעייתה לגבי מהות החתימה, ועל כן הינה חסרת  תוקף.

4.      בהסכמת הצדדים ניתנה למערערת 3 רשות בלתי מסוייגת להתגונן. ביחס לחברה ולמערער 1 התקבלה בקשת הרשות להגן באופן חלקי. בית משפט קמא לא מצא כל בסיס עובדתי או משפטי לטענה כנגד המשיב בדבר חיוב בריבית בשיעור שונה מן המוסכם. עוד קבע בית משפט קמא, כי לא היה מקום להביא את רכישת יחידות ההשתתפות בקרנות הנאמנות במסגרת חישוב הנזק שנגרם לכאורה למערערים, ככל שהמשיב היפר את האיסור בדבר התניית שירות בשירות, מן הטעם שהטענה בדבר התניית מתן אשראי ברכישת תעודות ההשתתפות לא היתה מגובה בתצהירו של המערער 2.

          בית משפט השלום נתן, איפוא, רשות להגן למערערים 1 ו-2 בטענה של התניית מתן האשראי בפתיחת תוכניות חיסכון או בהמשך תוכניות קיימות.

 5.     פסק הדין בתביעה, אשר ניתן ביום 2.1.11, קיבל אותה במלואה. ביום 28.3.11 חתם  בית משפט קמא על פסיקתא המחייבת את המערערים לשלם למשיב סך של 192,532 ש"ח. 

6.      הערעור הינו הן על דחיית בקשת הרשות להגן בחלקה והן על קבלת התביעה במלואה.

ההחלטה בבקשת רשות להגן 

7.      המערערים טוענים, כי בית משפט קמא טעה בכך ששלל מהם את האפשרות לבסס את הגנתם על הטענות בדבר חיוב בריבית בשיעור שונה מן המוסכם, והתניית מתן האשראי גם ברכישת יחידות השתתפות בקרן נאמנות.

8.      דין הערעור על ההחלטה בבקשת רשות להתגונן להידחות.

לעניין חיובי ריבית בשיעור שונה מהמוסכם, הצהיר המערער בסעיף 8 לתצהירו מתאריך 24.1.06 כדלקמן:

"... מבדיקת המומחים למדתי לראשונה, כי הבנק חייב אותי שלא כדין ובניגוד להסכמי מסגרת האשראי באופן חד צדדי בריבית בשיעור של P + 7.5% במקום הריבית המותרת בשיעור של P + 3%. ראה סעיף 4.2 לחוו"ד של גינטל להב...".

          המערער טוען בדבריו אלה הן לחריגה מהסכמי מסגרת האשראי (מבלי לציין מהו שיעור הריבית שנקבע במסגרת הסכמים אלה ומועדם) והן מהריבית המותרת, עליה למד לראשונה מבדיקת המומחים. חוות דעת המומחים (נספח א' לתצהיר המערער 2), שאינה ערוכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 - עוסקת בחריגה מהריבית כפי שהיתה נהוגה (להבדיל מהמוסכמת או המותרת) לגבי חשבונות מסוג חח"ד אצל המשיב בתקופה הריליבנטית. זאת, לפי מיטב ידיעתם של עורכי חוות הדעת. התצהיר אינו מאמת, איפוא, באופן מפורט וברור את הטענה בדבר חיוב ריבית בשיעור שונה מהמוסכם. הוא גם אינו מציין את גובה הנזק. בעניין ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי  נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3), 41, (2004), בעמ' 46 - 47 חזר בית המשפט העליון והדגיש, כי:

          "אין מבקש הרשות להתגונן רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו, אלא עליו להיכבד ולהיכנס בתצהירו לפרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את טענות ההגנה שלו (ראו, בין היתר, ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ ואח', פ"ד מב(1) 721, 722; בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין נ' בנק המזרחי, פ"ד מג(2), 172, 175; ע"א 465/89 גדעון בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(1) 66 , 69 - 70; ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133, 138)".

          הדברים מקבלים משנה תוקף, כאשר טענת ההגנה הינה טענת קיזוז, כך ששלילת הרשות להגן אינה נועלת בפני המבקש את שערי בית המשפט לעניין טענה זו. בהתאם לכך, נקבע בע"א 579/85 , משה אריאן נ' בנק לאומי לישראל  פ"ד מ(2), 765 (1986), 768-767, כי: